מחדל הרפואה בישראל

חולי הכליות שמסרו לנו את העדויות ביקשו לשמור על שם בדוי, על מנת שלא יחוו התנכלויות נוספות בגופי הבריאות השונים בארץ. ובכל זאת היה להם חשוב לספר את הצד שלהם בסיפור, על מנת לעורר את ציבור חולי הכליות בישראל ולהזהיר אותם מפני רופאים, בתי חולים ואינטרסים שונים שיש להם, אשר עולים על רווחת המטופלים.

הקרב של דורית נגד מערכת הבריאות – כשהטיפול בחו"ל הופך לתקווה האחרונה

דורית מ', אשר מתמודדת עם מחלת כליות מתקדמת, חווה קשיים בריאותיים קשים אשר מונעים ממנה לקיים שגרת חיים בסיסית. לאחר אינספור טיפולי דיאליזה היא ביקשה למצוא פתרון קונקרטי יותר והתעקשה שזה יהיה בישראל. לאחר הרבה התייעצויות והבנה של המצב הבריאותי שלה, היא הגיעה למבוי סתום אשר טיפולי הדיאליזה לא עוזרים ורק השתלת כליה יכלה להציל את המצב. אך למרבה הצער, דורית נתקלה בקירות ובסוגרים שמניעים אותה לחפש פתרונות בחו"ל, ביניהם הפתרון היחיד שיתן לה מענה – השתלת הכליה.

דר. רותי רחמימוב, אשר הייתה הרופאה המטפלת של דורית, היא גם מנהלת מרכז ההשתלות בבית חולים בלינסון. דר. רחמימוב מחזיקה בעמדה סולידית וסירבה לספק לדורית טיפול מעקב. דורית לא ידעה להגיד האם היא עשתה זו בשל עמדות אידיאולוגיות או עקרוניות, אך בשורה התחתונה ההתעקשות של דר. רחמימוב העמידה את דורית בסכנת חיים רצינית.

הסירוב של דר. רחמימוב יכל להוביל למצב של סכנה רצינית לחייה של דורית וככל הנראה גם של מטופלים אחרים אשר מנעה מהם את ההשתלה. דורית אשר נוכחת במצב של נסיגה קריטי במצבה הבריאותי, נאלצה לחפש פתרון מציל חיים בחו"ל אשר ייתן לה מענה למצב הבריאותי שלה. 

חשוב להבין שדורית אינה המקרה היחיד. אלפי חולי כליה בישראל מתמודדים עם מחלת הכליות באופן יומיומי ונמצאים תקופות ארוכות בדיאליזה. המערכת הרפואית לא מצליחה לספק להם פתרון לאחר השתלת כליה, מה שמצביע על חולשה ביכולת המציאותית לספק טיפול איכותי ומתאים.

מה שניתן לנו לקוות זה שבעקבות מקרים כאלה, והחשיפה שלהם לציבור, מערכת הבריאות בישראל תיתן מענה טוב יותר לטיפול מציל חיים עבור אנשים הסובלים ממחלת כליות. טיפול שהוא מעבר לתלות בלתי פוסקת בטיפולי דיאליזה שהורסים את איכות החיים של המטופל.

המאבק של המטופל והחשיבות של בחירת הרופא במסע להחלמה

יוסי ג' הינו חולה כליות בן 65, עם משאלה אחת – להחלים ממחלת הכליות בה הוא סובל. מסעו הרפואי של יוסי החמיר לאורך השנים והפך לכדור שלג ענק, שאת סופו היה אפשר למנוע מראש. אך במקום להגשים את חלומו ולעצור את המחלה מלהכריע אותו, הוא מצא את עצמו מתעמת עם מציאות רפואית מסובכת ומסוכנת. 

באופן לא מפתיע, כחלק מהמסע הטראגי שלו, יוסי עבר גם תחת טיפולה של דר. רותי רחמימוב, שמקיימת גם תפקיד אתי לא פשוט – להחזיר תקווה. במקרה הזה, אם רק הייתה קיימת דרך לפתוח דלתות רפואיות במערכת הבריאות הישראלית, ייתכן שהמטופל היה יכול להיות כיום במצב בריא ואחראי על עתידו הבריאותי. 

אך לדר. רחמימוב היו תוכניות אחרות עבור המטופל. היא לא ראתה לעיניה לטפל בו בדחיפות שהוא הזדקק לה עקב מצבו הבריאותי ההולך ומחמיר ומסגרת הזמן שהייתה לו. אילו היה לדר. רותי רחמימוב רגע נוסף בקריאה חדה לסיפורו של יוסי, יכול היה להיות שהיא הייתה מבינה באופן מיידי את סיבותיו של המטופל והסיכונים שהוא מתמודד מולם. 

המצב הבריאותי של יוסי הצריך אותו לעבור השתלת כליה, אך למרות הזמן שעבר ומגבלת האיברים הזמינים להשתלה בישראל, דר. רחמימוב עדיין התעקשה שהוא יעבור את הניתוח בארץ ולא יטוס להשתלה בחו"ל. השנים עברו והרופאה לא שינתה את עמדה והמשיכה לטרטר את יוסי לטיפולי דיאליזה במשך כל אותה תקופת המתנה ארוכה. למרות שהמטופל המשיך להעלות את החששות שלו והצורך בהשתלת כליה דחופה לאורך השנים, בית חולים בלינסון ודר. רחמימוב התעקשו איתו ושכנעו אותו להמתין לכליה והשתלה בארץ.

בסופו של דבר לאחר 4 שנים מייגעות של טיפולי דיאליזה, החמרה במצב הרפואי והמתנה לכליה בישראל, שלא נגמרת, יוסי החליט שהוא מעוניין להילחם ורוצה לטוס להשתלה בחו"ל. לצערו של יוסי, עד שהוא אזר את האומץ ללכת כנגד ההמלצה השגויה של הצוות הרפואי ולהקשיב לקול הפנימי שלו, הזמן כבר עשה את שלו וזה היה מאוחר מידי עבורו.

הדיאליזה גרמה לנזקים בלתי הפיכים במצב הבריאותי שלו, כאלה שגרמו לו להיות חולה עוד יותר ובלתי כשיר לעבור את ניתוח ההשתלה. כך שבסופו של דבר לא רק שהוא לא יוכל לבצע השתלה בישראל כפי ששכנעו אותו להמתין, הוא לא יוכל לבצע השתלה כלל. מה שעצוב להגיד, אבל כנראה שיעלה לו בחייו.

את המצב הזה היה אפשר למנוע בקלות. אילו רק דר. רחמימוב הייתה שמה את טובת המטופל בראש ובראשונה ולא חושבת על הרווח של בית החולים בלינסון מעוד מטופל דיאליזה. כל זה יכל להימנע ויוסי כבר יכל להיות עם כליה חדשה, חי את חייו במלואם כבר במשך מספר שנים.

השאלה שעולה מהמקרה הזה היא מי בסופו של יום מחזיק באחריות על בריאותו של המטופל? מי יקבל עליו את האחריות על המצב הבלתי אפשרי ונקודת האל חזור שאליה נקלע יוסי? האם זו המערכת הרפואית בישראל, המטופל עצמו, או שבית החולים ודר. רחמימוב יחליטו להודות בטעות שלהם? התשובה ככל הנראה לא תגיע ומי שיישאר עם ההשלכות של ההחלטה הזו, זה רק יוסי.